-04:00 דקות קריאה-
איזה מזל שיש טכנולוגיה. איזה מזל..
אחרת, איך הייתי מביאה את הרעיונות שלי לא.נשים שאני לא מכירה.
איך, במיוחד עכשיו, הייתי חולקת את דעתי בכזו פשטות.
תחת המושג המופשט 'טכנולוגיה' נכנסים אינספור כלים ויכולות. בלעדיהם היינו עכשיו במודעות חלקית מאוד למתרחש סביבנו, חשים בחוסר שליטה וחוסר אונים. בבידוד על אמת. בלי כל 'הטכנולוגיה' הזו מי יודע איך היינו ממשיכים לנהל בתקופה הזו? אם בכלל..
כבר חודשים ארוכים שכלים טכנולוגיים שונים עוזרים לנו לפצות, להדביק חלק מהפערים שנוצרו במודל הניהול מרחוק. נאלצנו לשלב אותם במהירות בחיי העבודה שלנו ועבור מנהלים רבים אלו עדיין הערוצים המרכזיים לניהול השוטף.
בטח גם אתם הרגשתם בתחילת התקופה הזו את תחושת ה'אין ברירה'. חייבים לאמץ, להסתגל, לעבוד עם מה שיש.
ומהן ההשלכות?
בתוך הערוצים הקוליים-חזותיים-כתובים שהפכו לשחקן מרכזי ביחסי העבודה הפכנו יותר ויותר מזוקקים.
נהיינו פונקציונליים מאוד. הרבה יותר מבעבר.
הפגישות קצרות יותר, כי מי יכול להחזיק כל כך הרבה זמן מול מסך מחשב בקשב…?
הבריפים ממוקדים בהחלפת הנחיות ודעות מתומצתות.
לחלקנו הרבה יותר קל לשתוק וגם הצורך וההכרח של כל מנהל להביע דעה כבר לא מקבל ביטוי כבעבר.
מנהלים רבים מספרים שכדי להתרכז נדרש להם הרבה יותר מאמץ.
עם מספר השיחות המתנהלות במקביל לא פלא שמנהלים רבים מרגישים כמו חמ"ל אנושי, הפרעת קשב אחת גדולה.
ולמה? פשוט כי ככה זה עכשיו ועובדים עם מה שיש.
אם אתם מנהלים מערך תפעולי בטח מצאתם שהניהול שלכם הפך לתפעולי יותר מבעבר.
ומה היום?
לכאורה, עברנו את תקופת ההסתגלות והחסרים במצב הקיים מורגשים ומדוברים לא מעט.
לחלק מהמנהלים נמאס כבר מהוידאו ומהטלפון ומחוסר היכולת 'לראות' מה באמת קורה.
גם על הבינאישי אני שומעת בין השורות.
בתוך ההתרגלות וההסתגלות, הבינאישי נשחק, הלך ונהיה יותר ויותר דק וקשה לאבחנה.
ועדיין ישנה תפישה רווחת שכל ההתנהלות הנוכחית היא הכרח המציאות, אין דרך אחרת.
מפצים ועובדים עם מה שיש, עושים 'הכי טוב במסגרת האפשר'.
חלקכם מגיעים למשרד כמה ימים בשבוע, מראים נוכחות, למרות שלא תמיד יש למי. בעיקר מנסים לחוש טוב יותר ומוחשי יותר את הדופק של הפעילות שאתם מנהלים.
ונעבור לפואנטה 🙂
בעיניי, העניין המרכזי הוא שלא על הכל אנחנו מצליחים לפצות. הפערים שלא גושרו הופכים לחסכים של ממש ותחושת חוסר האונים גוברת.
בעומקם של הדברים; הבינאישי, הא-פורמלי, יחסי האמון שעד כה היו הרבה יותר מוחשיים לעיצוב, חווית השליטה במתרחש, כל אלו ועוד, חסרים מאוד.
כמה אתם חשים את הפעילות שלכם כפי שהייתם רגילים? זו שאלה מעולה להרהר בה..
הדינמיקה החשובה הזו שבתוכה מתחוללת מלאכת הניהול, נעדרת.
העדכונים, ההנחיות והתפעול השוטף אמנם ממשיכים להתרחש (וטוב שכך!) אך נעדרים לעיתים קרובות את ההקשר הכל כך חשוב, זה שהיה שם קודם.
החוסר הזה משפיע על יכולתנו לנהל ומעצב מחדש את דעתנו על תפקוד הצוות שלנו והמערך כולו.
ההנחה שמה שלא ניתן 'לפצות' עליו פשוט יונח בצד וחשיבותו תתעמעם אינה נכונה, זה לא עובד ככה. אנחנו לא עובדים ככה.
הבינאישי בניהול עודנו חשוב כבעבר.
הא-פורמלי עדיין מעצב את הפורמלי, זה פשוט קורה אחרת.
יחסי אמון חזקים וטובים הם עדיין אחד המרכיבים החיוניים להצלחה בניהול ובעבודה בכלל.
תחושת השליטה שמסייעת למנהלים; לקבל החלטות ,לנתח את המציאות בבהירות , להוביל מהלכים ולנוע קדימה, עדיין חיונית.
כל אלו ועוד כ"כ חשובים שפשוט אי אפשר להסתפק ב'פונקציונלי'.
לא מספיק לכם כמנהלים לנסות למצוא 'דרכים לפצות'.
אני מאמינה…
שכדי לנהל טוב יותר בתנאים הנוכחיים, אין ברירה אלא להתמקד במציאת פתרונות לחסכים שאתם מזהים.
באחריותכם להמציא דרכים נוספות לעיצוב הרוח וההקשר לכל המערך הניהולי שאתם מובילים.
זה הזמן להפסיק לפצות ולהתחיל למצות.
ערוצי התקשורת הקוליים-חזותיים וכתובים שעומדים לרשותנו בשפע, הם רק כלים.
הכלי לא צריך ולא יכול לעצב את התוכן.
הזמנה למחשבה..
לסיכומו של דבר, אני מזמינה אתכם לחשוב מחדש על הדינמיקה שאתם כמנהלים רוצים לפעול ולנהל בתוכה.
הרי גם אם מחר אין קורונה, כלי התקשורת הנוכחיים לא יהפכו לנחלת העבר, הם לחלוטין גם חלק מהעתיד וחשוב שנרתום אותם לצרכינו ככל הניתן.
והנה עוד שאלה מעניינת, איך אתם יכולים לייצר דרכים חדשות וטובות לביסוס יחסי האמון, חווית השליטה שלכם וגם הקשרים הבינאישיים, כבר היום? עם כל הצדדים המעורבים, מלמעלה-מלמטה-ומהצדדים.
שינוי התפישה החשוב ביותר בעיניי בימים אלו הוא המעבר מפיצוי למיצוי,
ואיזה מזל שיש טכנולוגיה שמאפשרת לנו לחלוק מחשבות בכזו פשטות.
נראה לי שמיציתי 🙂 תודה שקראת.
הגיע הזמן להשקיע במיומנויות הניהול שלך?
צרו עמנו קשר– בשביל זה אנחנו כאן!
